בספרה החמישי מספידה לורן מילק את אביה ב"עִבְרִית עֲבַרְיָנִית" – צירוף מילים מבריק שמקעקעת המשוררת בגופו של ספר שאינו מציית לגינוני שפה אל מול אובדן ואבל. מילק בוראת לשון משלה לבטא קריעה מאב, בשירים שבהם קודש וחול, חסד ודין, ארוס ותנטוס מעורבבים ומקיימים זה את זה. תוך שהיא נוגעת בסיפור חייו וזהותו של אביה, עולה ומוארת זהותה שלה כבת, כאישה, כאימא, כמשוררת.
שירתה של לורן מילק מִסְתּוֹבֶבֶת עִם גַּרְבִּיּוֹנִים צֶבַע נָמֵר, תּוֹקַעַת בַּשּׁוֹפָר, רוֹקֶדֶת עַל מַיִם – יודעת את המוות ועוֹמֶדֶת בַּחַיִּים.
שי שניידר־אֵילת (עורכת הספר)
אבא אדמה
זֹאת אֲנִי בִּתְּךָ
שׁוֹכֶבֶת בְּחֹר הָאֶבֶן
טִפַּת חַיַּי טִפָּה מִמְּךָ
יָם נִגְלֶה וְנִכְסֶה
בְּכַף יָדִי עָפָה צִפּוֹר מֵתָה
יְנַחֵם אוֹתִי עַרְסַל הַחוֹל
נוֹשֶׁפֶת סַבְיוֹנִים
מִגּוּף הַמַּיִם שֶׁלְּךָ
בּוֹרֵאת מַנְגִּינָה
לורן מילק כותבת שירה אישית לעיתים קרובות ארוטית, ומה שאפשר לתאר כשירת רחוב. תיסלם דאוד, ספר שיריה החמישי, ממשיך בדרך זו, ובה בעת הוא ספר אבל. מילק נפרדת בו מאביה, שהלך לעולמו לפני שנים ספורות, ולמעשה גם מאימה, שחלתה והלכה לעולמה סמוך לצאת הספר. אף על פי שנושאים טראומטיים ומדממים נשזרו גם בשירת העבר של המשוררת, הטרגדיה הנוכחית לוקחת את הפואטיקה של מילק למקום שאינו בר השוואה.
דניאל עוז 'מעלה', ירחון ספרותי
