הילד בן שלושים, הוא חוזר לבית הוריו שמתו. כעת עליו לפרק את החיים שהיו לו בבית ילדותו, למיין את פרטי העבר ולסדר אותם בארגזים. החל מרגע החזרה אל הבית, נדמה שהבית מתנגד לנוכחותו, דוחה אותו מעליו. הוא מטיל ספק בזיכרונותיו, אולי מרכיב להם חלקי חילוף. דברים מוזרים מתרחשים סביבו. הוא פוגש בשכן של הוריו, חוקר זיכרון שהוּקע מן האקדמיה, ועסוק באובססיביות בשכתוב גרסאות לרגע אחד בחייו שהשפיע עליו עמוקות. בין השניים מתפתחת דינמיקה המובילה את הגיבור לשכתב את סיפורו שלו, במקביל לניסיון הפיזי לייצר סדר בין קירות הבית. אולם העיסוק בסדר וההתמודדות עם ההליכים הבירוקרטיים של המוות הם רק צל לגוף האמיתי – גוף החיפוש אחר קיום וחיות חדשה, שיוכלו אולי לעמוד בפני עצמם.
האם יצליח לספר את הסיפור? האם יש להשלים את חלקי הפאזל או דווקא לפרק אותם כליל כדי להצליח  להמשיך הלאה?

נועם נגרי חונך את עצמו עד דק, בכישרון, ביושרה ובאומץ, שמעוררים בקורא השתאות ומעבירים אותו דרך רגעי התגלות עמוקים וצלולים.

אני עומד בפתח בית ילדותי. הוא נשאר במקומו. לא יודע מדוע חלפה בי מחשבה שלא יישאר. אולי בגלל כל מה שעבר דרכו: חיים, מילים, מעשים שנשברו. נשימות ארוכות מדי או השתנקות בהולה; כמו צב ללא שריון, באקראיות, בהיסוס איטי אני משוטט בין המסדרונות המפותלים, בין החדרים הריקים מאוויר: הנה האורלוגין הישן ששכח לתקתק בשעות החשובות ביותר, הנה מדף התבלינים הרעוע (נוטה אל הצד, כמעט עומד באוויר), הנה האסלה השבורה; הנה ספירלות הפנג–שוואי מסתחררות כמו שבלולים במנוסה מהתקרה, הנה המראה בעלת המסגרת הזהובה המתקלפת. 

מה אני רואה דרכה? אני רואה קיץ בתוך בית שנשכח; בית ששכח מהו חום. אימא ניגשת לארון הבגדים בצעדים שאי אפשר לשמוע ומוציאה קרדיגן אפור. היא מסננת, ״יש רוח…״ ועוטפת את עצמה. אבא לבוש בגופייה לבנה (הבטן מתפקעת בעדה), מהלך בין אדים של אוויר חנוק, מבקש לברוח מעצמו. הוא פושט את הגופייה כאילו נולד ללכת בלי וזורק אותה על השטיח. 

אימא מרימה את הגופייה ושמה בסל הכביסה. אני עומד ביניהם ולא יודע מה לומר. אני לא מבין בעצמי אם חם עכשיו או קר. אימא ניגשת אליי, מלטפת לי את הראש ואומרת, ״עשה טובה, כשתגדל, אל תהיה כמו אבא. כשחם לו — הוא נהיה קצת משוגע…״ אבא שומע את זה ומחייך חיוך רחב. בלב, בפעימה הבודדת — הוא יודע שדווקא השיגעון הוא זה שמניח את הדעת; דווקא משום כך אפשר לחלץ גופייה בעד כרס שמבקשת קצת אוויר. או רוח. אחר כך הוא מעווה את פניו ואומר, ״כל כך חם לי שאני לא יכול לחשוב.״ הוא יוצא אל המרפסת וניגש לטפל באיזה עץ. עצים אוהבים אותו. כשהוא מתקרב, הם מטים לכיוונו ענף או שניים. הם קשובים אל השתיקה שלו או אל החיוך ונדמה שרק בשבילו הם צומחים. אבא מלטף אותם ברוך, בענווה. רגע אחר כך אוחז בהם, לופת בידיים של מנתח מנוסה: קוצץ ענפים שבורים, מוציא בעדינות עלים שהצהיבו מהשמש, מדשן את האדמה עד שובע. הנה הם — גבוהים בעוד כמה סנטימטרים בכל רגע שחולף. אבא מחייך. ״עוד מעט הם נוגעים באלוהים…״ הוא אומר, ״ואנחנו אפילו עוד לא התחלנו!״ 

נועם נגרי הוא איש חינוך, סופר ומשורר, דוקטורנט בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב. מוזיקאי. עד היום פרסם כחמישה ספרים: "מצופים" (2007, קובץ סיפורים, הוצאת גוונים); "רסיסים של אור שבור" (2012, רומן, הוצאת גוונים); "טקנומליה" (2016, נובלה, הוצאה עצמית); "ממטר" (2021, שירה, הוצאת עיתון 77) ; "גם לזיכרון יש חלקי חילוף (2024, רומן, הוצאת טנג'יר). נגרי פרסם סיפורים קצרים ושירים במגוון במות ספרותיות כגון "פטל", "הליקון" ו"ננופואטיקה". כמה מסיפוריו זכו בתחרויות כתיבה שונות והוא מבין זוכי מלגת שהות הכתיבה בבית שלום אש לשנת 2021.

צילום תמונה: מור אלנקוה