ילדה נושאת בשק את ראשו המדבר של אביה ויוצאת למסע בארץ הרוסה, שבה הטבע שומר על יופיו המתעתע; גבר שחי עם משפחתו במערה חשמלית, מתעד ביראת קודש את סיפור חייו ואת האכזריות והטמטום האנושי בכתיבת מכתבים לאישה מסתורית בשם רחל; אדם מנהל רישום יומן מעקב מדוקדק ואובססיבי אחרי ילד דרך כוונת צלפים.

באקלים דיסטופּי, על פני ארצות וזמנים שונים, נפרסת העלילה בפחם של רון בן טובים. זהו ספר שאין בו ויש בו אלוהים, ומתוך החורבן והסבל שבני האדם גורמים הם עדיין מצליחים ליצור גם אהבה. מתחת לשכבות אפוקליפטיות שמכוסות בפחד, בשיגעון ובחלומות, נגלה לפנינו ספר על הורים וילדים, על מה שאנחנו מעוללים להם ומה שהם מעוללים לנו, ומה זה בכלל הדבר הזה שאנחנו קוראים לו משפחה.

רועי חסן, עורך הספר.

אמרתי שהבוקר הגיע כמו סטירה לבנה, אבל אולי חשוב לרגע להתעכב על סוג הלבן: הסוג שכואב. לא חיפשתי עקבות באדמה, כי לאבא אין רגליים. סביבי הנוף מכוסה כולו בשדה גילוי תנועה בשם ״שלג״, עקבת שועל ברורה כשמש ממרחק של עשרות מטרים, והינה אני, ילדה אומללה, מחפשת אבא בלי רגליים. גררתי את רגליי שלי, הגב כפוף כמו נושא משקל שאינו נראה. הדרך כוסתה שלג במהלך הלילה, וגם התקווה החלושה שמא אנטוש את אבי כאן בשיממון המלבין ואקח את האוטובוס הסולארי הקרוב לאנשהו, חסרת עבר, חסרת אב, חסרת בית, הפכה מחלום לסיוט. הגבעות לעגו לי. השדות לעגו לי. אני יודעת זאת כי לאחר שעברתי גדר אבן ממוטטת אל תוך תחומו של מה שהיה בוודאי שדה של איכר או איכרה או איכרית או איכרים, שמעתי את השדה הנרמס אומר בלחש: ״אני לועג לך, ילדה כפופה. אני לועג לך.״

התחלתי לדבר. הקור תפס כל איבר בנפרד ואיים להפריד כאילו היו…

בקרוב!!!